האוטומציה הכי טובה בעולם נכשלת ברגע שאף אחד לא רוצה לפתוח אותה. אימוץ הוא לא בונוס בכלים פנימיים. הוא כל התוצאה.
ראינו מערכות מושלמות מבחינה טכנית ננטשות בשקט תוך חודש, וראינו מערכות פשוטות שנשארות שנים. ההבדל כמעט אף פעם לא בבקאנד. הוא בשאלה אם הממשק מכבד את מי שמשתמש בו.
לעצב עבור המשתמש המהסס
כלים פנימיים כמעט אף פעם לא נבחרים על ידי מי שמשתמש בהם. הם מופעלים על ידי מי שקיבל את התפקיד. לעצב עבור האדם הזה: עסוק, קצת סקפטי, ומוכן לנטוש כל דבר שמוסיף חיכוך ליום שלו.
פחות מסכים, לא עוד פיצ'רים
כל קליק נוסף הוא הזדמנות לאבד מישהו. המערכות שבאמת נשארות בשימוש נוטות לעשות פחות, לא יותר: פעולה ברורה אחת בכל מסך, צעדים הבאים ברורים, שום דבר שדורש הדרכה כדי להבין.
אם מערכת צריכה מדריך למשתמש, היא כבר הפסידה.
לגרום למערכת להסביר את עצמה
- לתייג דברים באופן שבו הצוות כבר מדבר, לא באופן שבו מסד הנתונים בנוי.
- להציג סטטוס בבירור. אנשים סומכים על מה שהם יכולים לראות שעובד.
- ברירת המחדל היא המקרה הנפוץ. לתת למקרה הקצה לקחת קליק נוסף, לא ההפך.
למה זה חשוב יותר מהאוטומציה עצמה
עסק יכול להריץ לוגיקה מושלמת מתחת לפני השטח ועדיין להפסיד את כל הפרויקט אם הממשק גורם לאנשים להרגיש איטיים או טיפשים. אנחנו מתייחסים לשכבת הממשק ברצינות כמו לשכבת האוטומציה, כי שתיהן מצליחות או נכשלות ביחד.
לקח
אימוץ הוא בעיית עיצוב לפני שהוא בעיית הדרכה. לבנות עבור האדם שלא ביקש את הכלי הזה, ולשאר המערכת יש סיכוי אמיתי לעבוד.